בהכרזות קולי נסתרות כמה מכוונותיי, אך האדם לא מכיר או מבין אף אחת מהן. הוא ממשיך לקבל את דבריי מהחוץ ולציית להם מהחוץ, ללא היכולת להבין את לבי או לפענח את רצוני מתוך דבריי. אפילו אם הבהרתי את דבריי היטב, האם מישהו הבין אותם? מציון באתי אל האנושות. מאחר שלבשתי אנושיות של אדם רגיל ועטיתי עור אדם, בני האדם בסך הכל מכירים את המראה החיצוני שלי אך הם לא מכירים את החיים הטמונים בחובי ולא מזהים בי את רוח האל, אלא רק את האדם הבשר ודם. האם ייתכן שאלוהים האמיתי עצמו לא ראוי לכך שתנסו להכיר אותו? האם ייתכן שאלוהים האמיתי עצמו לא ראוי למאמצכם לנסות "לנתח" אותו? אני מתעב את השחיתות של האנושות כולה, אך אני מרחם על חולשתה. אני גם מטפל באופי הישן של האנושות כולה. בהיותכם מבני עמי שבסין, גם אתם חלק מהאנושות, הלא כן? מבין כל בני עמי, ומבין כל בניי – כלומר, מבין אלה שבחרתי בהם מהאנושות כולה – אתם שייכים לקבוצה הנחותה ביותר. זו הסיבה לכך שהשקעתי בכם את המאמץ הגדול ביותר, ועמלתי עליכם הכי הרבה. האם אתם עדיין מוקירים את החיים הברוכים שאתם נהנים מהם כיום? האם אתם עדיין מקשים את לבכם כדי למרוד בי וזוממים את מזימותיכם? אילולא עדיין ריחמתי עליכם ואהבתי אתכם, השטן היה לוכד את האנושות כולה כבר מזמן ו"זולל אותה בתענוג". כיום, מתוך האנושות כולה, אפשר לספור על יד אחת את מי שבאמת מקדיש לי את כל כולו ומי שבאמת אוהב אותי. האם ייתכן שכיום התואר[א] "בני עמי" כבר הפך לרכושכם הפרטי? האם המצפון שלכם פשוט הפך לקר כקרח? האם אתם באמת ראויים להיות העם שנחוץ לי? היזכרו בעבר, והביטו שוב בהווה – מי מכם ריצה את לבי? מי מכם באמת דאג לכוונותיי? אילולא עוררתי אתכם, לא הייתם מתעוררים עוד, אלא הייתם נותרים קפואים, כאילו אתם בתרדמת חורף.
מבין הגלים הסוערים, האדם רואה את חרון אפי. בערבוביה הפרועה של העננים הכהים, בני האדם מאבדים את עשתונותיהם מרוב פחד ולא יודעים לאן להימלט, כאילו הם פוחדים שהרעמים והגשם יסחפו אותם. לאחר מכן, עם חלוף סופת השלגים המסתחררת, מצב רוחם נעשה רגוע וקל דעת, כשהם נהנים מהנוף היפהפה של הטבע. ואולם ברגעים כאלה, מי מהם חווה אי-פעם את האהבה חסרת הגבולות שיש לי כלפי האנושות? דמותי שוכנת בלבם של בני האדם, אך מהותה של רוחי אינה שם: האם ייתכן שהאדם לא קורא עליי תיגר בגלוי? כשהסופה שוככת, האנושות כולה נראית כאילו היא התחדשה, כאילו אחרי הזיכוך של התלאות שהיא עברה היא השיבה לעצמה את האור והחיים. לאחר ששרדתם את המכות שהכיתי אתכם, התמזל מזלכם להגיע ליום הזה, הלא כן? אולם כשהיום הזה יחלוף ויבוא יום המחר, האם תוכלו לשמור על הטוהר ששרה עליכם אחרי הגשם הכבד? האם תוכלו לשמור על המסירות שבאה אחרי הזיכוך שלכם? האם תוכלו לשמור על הציות של היום? האם המסירות שלכם תעמוד איתן ולא תשתנה? זו ודאי לא דרישה שהיא מעבר ליכולתם של בני האדם, נכון? יום אחר יום, אני חי עם בני האדם, ומתנהל עם בני האדם, בקרב בני האדם, אך איש מעולם לא שם לב לכך. אילולא ההכוונה של רוחי, מי מהאנושות כולה היה עדיין קיים בעידן הנוכחי? כשאני אומר שאני חי ומתנהל בחברת בני האדם, יכול להיות שאני מגזים? בעבר אמרתי ש"בראתי את האנושות וכיוונתי את האנושות כולה, ופקדתי על האנושות כולה;" האם זה לא נכון באמת? האם ייתכן שהניסיון שלכם בעניינים האלה לא מספיק? הניסיון להסביר רק את הצירוף "עושי שירות" אמור לקחת לכם חיים שלמים. בלי ניסיון בפועל, בן אנוש לעולם לא יכיר אותי, ולעולם לא יהיה מסוגל להכיר אותי דרך דבריי. אולם כיום אני נמצא בקרבכם באופן אישי: האם זה לא יקל עליכם להכיר אותי? האם ייתכן שהתגלמותי כבשר ודם היא לא גם ישועה עבורכם? אילולא ירדתי אל האנושות בגופי שלי, האנושות כולה הייתה זה מכבר חדורה בתפיסות – כלומר, היא הייתה הופכת לרכושו של השטן. זאת משום שמה שאתם מאמינים בו הוא בסך הכל צלם השטן ואין לו כל קשר לאלוהים עצמו. זו הישועה שלי, הלא כן?
כשהשטן בא בפניי, אני לא נרתע מאכזריותו הפראית, ולא נבהל מהגועל שלו – אני פשוט מתעלם ממנו. כשהשטן מנסה לפתות אותי, אני מזהה את התכסיסים שלו, מה שגורם לו לחמוק בבושת פנים ובהשפלה. כשהשטן נלחם בי ומנסה לחטוף את עמי הנבחר, אני יוצא מגדרי כבשר ודם, וכבשר ודם, אני מקיים את בני עמי ורועה אותם, כדי שהם לא ייפלו או יאבדו בקלות, ואני מוביל אותם בכל צעד ושעל. וכשהשטן יסתלק בתבוסה, בני עמי ירכשו לי כבוד ובני עמי יישאו עליי עדות מבריקה ומהדהדת. מכאן אקח את המכשולים הנקרים בדרכה של תוכנית הניהול שלי ואשליך אותם אחת ולתמיד לבור התהום. זו תוכניתי וזו עבודתי. יכול להיות שיבוא יום בחייכם שבו תיתקלו במצב כזה. האם תאפשרו לעצמכם ברצון ליפול בשבי השטן, או שמא תתנו לי לזכות בהם? זה גורלכם שלכם, ועליכם להרהר בו בזהירות.
החיים במלכות הם החיים של בני האדם ושל אלוהים עצמו. האנושות כולה נמצאת תחת דאגתי והגנתי, וכולם נאבקים בתנין הגדול האדום כאש בקרב עד המוות. כדי לנצח בקרב הסופי הזה וכדי לחסל את התנין הגדול האדום כאש, על כל בני האדם להקדיש לי את כל הווייתם במלכותי. במילה "מלכות" כוונתי לחיים ישירות בחסות האלוהיות שבהם אני רועה את האנושות כולה באופן ישיר ומאמן את האנושות כולה באופן ישיר, כדי שכל בני האדם ירגישו כאילו הם חיים בשמיים, על אף שהם עדיין יהיו על הארץ – התגלמות אמיתית של החיים ברקיע השלישי. על אף שאני מתגלם כבשר ודם, אני לא סובל ממגבלות הבשר והדם. כמה פעמים באתי להיות בקרב בני האדם להקשיב לתפילותיהם, וכמה פעמים נהניתי מדברי ההלל של בני האדם כשהתהלכתי בקרבם? אף על פי שבני האנוש מעולם לא היו מודעים לקיומי, אני ממשיך כך בעבודתי. במקום שכינתי – שהוא המקום שבו אני נסתר – הבסתי את כל אויביי; במקום שכינתי, רכשתי ניסיון אמיתי בחיים על פני האדמה; ממקום שכינתי, אני צופה בכל מילה ומעשה של האדם ומשגיח על האנושות כולה ומכתיב לה את חייה. אילו האנושות הייתה יכולה לדאוג לכוונותיי, וכך לְרַצות את לבי ולהסב לי עונג, ודאי הייתי מברך את האנושות כולה. זה מה שאני מועיד לאנושות, הלא כן?
כשהאנושות שוכבת בתרדמת, רק הרעם שלי מצליח להעיר את בני האנוש מחלומותיהם. כשהם פוקחים את העיניים, עיניהם של רבים מהם מוכות בהלם לנוכח ההדף העצום הזה של זוהר קר, עד שהם מאבדים את חוש הכיוון ולא יודעים בין ימינם ושמאלם. רוב בני האדם מוכים בקרני אור דמויות לייזר, וכתוצאה מכך, הם קורסים זה על גבי זה בסופה, והזרמים השוצפים סוחפים את גופיהם עד שלא נותר מהם זכר. באור, הניצולים סוף-סוף מסוגלים לראות את פניי בבירור, ורק אז הם מכירים את המראה החיצוני שלי במידת מה, עד שהם לא מעזים עוד להישיר אליי מבט משום שהם מפחדים מאוד ששוב אטיל את הייסורים והקללות שלי על בשרם ודמם. כמה בני אדם פורצים ביבבות בלתי פוסקות? כמה מהם מוכים בייאוש? מדמם של כמה נקווים נהרות? כמה הופכים לגוויות הנישאות בזרם אנה ואנה ללא תכלית? כמה בני אדם שמצאו את דרכם באור, מרגישים כאב ראש פתאומי ומזילים דמעות על שנות האומללות הרבות שלהם? כמה בני אדם מתוודים על טומאתם ומחליטים לחזור בתשובה תחת הסנוור המאיים של האור? כמה בני אדם שהתעוורו כבר איבדו את שמחת החיים ואי לכך אין להם כל נטייה להבחין באור, ולכן הם ממשיכים לקפוא על השמרים ולהמתין לסופם? וכמה בני אדם מניפים את מפרשי החיים שלהם, ותחת ההכוונה של אורי, מצפים ליום המחר שלהם בכיליון עיניים? ... וכיום, מי מהאנושות לא שרוי במצב הזה? על מי האור לא שורה? אפילו אם אתם חזקים, וגם בהנחה שאתם חלשים, כיצד אתם יכולים להימנע מבואו של אורי?
10 במרץ, 1992
הערות שוליים:
א. הטקסט המקורי משמיט את המילה "התואר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה