וונצונג, בייג'ין
11 באוגוסט, 2012
בליל ה-21 ביולי 2012 היה לנו כאן שיטפון עצום, דבר שקורה לעתים רחוקות. אני רוצה לספר לכל מי שמשתוקק
לאלוהים מה למעשה חוויתי וראיתי באותו לילה.
באותו יום בעלי ואני טיפלנו בחצר המרעה עבור אחותי. בלילה החל לרדת גשם
זלעפות ללא הפסק, והלכנו לישון בשעה מאוד מוקדמת. ב-3:45 לפנות בוקר גיסי
התקשר ואמר: "עומדים לפתוח את מאגר המים! הכול יוצף! אתם חייבים לקום מהר!"
כששמעתי זאת הייתי בהלם, וכל מה שידעתי לזעוק לאלוהים בלבי היו המילים:
"אלוהים אדירים! אלוהים אדירים!" ידעתי רק שעליי להגן על הקטנוע החשמלי ועל
נגן ה-MP5 וכרטיס הזיכרון המשמשים לשמיעת מזמורים ודרשות. מיהרתי למחסן
בחרדה גדולה כדי לקחת את הקטנוע החשמלי ונסעתי הביתה כדי לבדוק מה עם
הספרים שלי של דברי אלוהים. הייתי גם מודאגת לגבי חמותי וילדיי. נסעתי
בכביש הראשי, אך מכיוון שלא יכולתי לראות היטב בגשם הכבד שירד, נתקלתי
בפיסת אספלט שנסחפה בשיטפון, והקטנוע ואני התגלגלנו לתוך המים. בלבי
התפללתי, "אלוהים, אם אסחף היום זה יהיה בצדק. חוס עליי ואני אמלא את חובתי
בכנות מעתה והלאה!" באותו הרגע אחת מנעליי נסחפה, ולכן החלטתי להתקדם על
הכביש הראשי. אך כשהתקדמתי והסתכלתי קדימה, הייתי המומה; התברר שצד הכביש
היה מגודר ולא יכולתי להתקדם. דידיתי שוב במים והנעל השנייה שלי נסחפה.
המים הלכו וגבהו והגיעו עד לירכיי, ולא הייתה לי ברירה אלא לחזור בפעם
השלישית, כשכל הזמן הזה אני מתפללת בלבי. ברגע הזה משפחה בת שלוש נפשות
הגיעה מאחת מחוות החזירים האחרות, והודיתי לאלוהים בכל לבי. הצטרפתי אליהם
והתכוננתי לעלות שוב על הכביש הראשי, כשבעלי צץ לפתע. הוא השתמש בגוף של
מקדחה כדי ליצור חור בגדר התיל, ואני הייתי הראשונה שזינקה דרך החור, יחפה,
ועלתה על הכביש הראשי. דרומית לנו היה עיקול בנהר שזרם צפונה, וצפונית לנו
הכביש הראשי שצף וקצף במים שזרמו דרומה, לכן היינו לכודים באמצע והכביש
הראשי היה האפשרות היחידה שלנו.
